שלושה שבועות לאחר שחזרו ארצה משבי החמאס, התצפיתניות שנחטפו ממוצב נחל עוז ושבו לחיק משפחתן – מתחילות לחזור לחיים. ככל שהזמן עובר, ותוך שהן מנסות להתרגל לשגרה נורמטיבית כלשהי, הן מתחילות לשתף בעוד פיסות מידע את סביבתן הקרובה. היום, הוריהן של התצפיתניות מדברים על ההקלה הגדולה, לצד החשש מהעתיד לבוא. "היה לנו עומס גדול מאוד על הלב ועל הכתפיים", מספר יוני לוי, אביה של נעמה, בריאיון מיוחד ל"מעריב", "החרדה הזו שליוותה אותנו מתחילה להתפוגג לאיטה".
"בהתחלה זו ממש הייתה תחושה שזה חלום", הוא משתף, "כל הזמן נגעתי בה, לראות שזה אמיתי, לראות שהיא באמת פה. זאת הקלה שאי אפשר להסביר אותה. במשך 477 ימים, אתה הולך לישון, וזה הולך איתך לישון. אתה קם בבוקר, וזה הדבר הראשון שפוגש אותך בבוקר – העובדה שהיא נמצאת שם, והשאלה מה עובר עליה עכשיו? איך היא מרגישה? זאת עננה מאוד כבדה שעכשיו פתאום מתפוגגת ולאט לאט עוזבת אותי".
"אבל לצד זאת, עכשיו כשהן חזרו – ולאחר שראינו את התמונות של השבים בשבת האחרונה, אנחנו באמת יודעים לומר בוודאות שהן היו בגיהינום, ושיש עוד חטופים שנמצאים בגיהנום הזה. אז האושר לא שלם", משתף יוני, "ברמה האישית אני שמח כמובן, אבל לא נוכל להשלים את הפאזל הזה עד שלא כולם יחזרו. בתור מדינה, עד שלא נעצור את הדימום הזה, לא נוכל להתחיל את התיקון ולהשתקם בעצמנו. לכן, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא להמשיך בנחישות, באומץ, וללכת עד הסוף. להביא את כולם ומהר, הרבה יותר מהר ממה שהיה עד עכשיו".
נעמה, יחד עם שלוש חברותיה התצפיתניות – לירי, קרינה ודניאלה, שוחררו משבי חמאס בתום 477 ימים, שנה ושלושה חודשים. חמישה ימים לאחר מכן, שוחררה גם חברתן, התצפיתנית אגם ברגר. לדברי אביה, נעמה מתרגלת בקצב שלה לחזרה הביתה: "עכשיו כשהיא כבר לא בגיהינום הזה, יש פחות תחושת בהילות ודחיפות, מטבע הדברים. היא פוגשת חברות, עם הזמן מעזה יותר לצאת החוצה לעולם החיצון – שבו הציבור מזהה אותה, וגם לזה היא צריכה להתרגל. אז אנחנו לוקחים את הדברים לאט לאט, והיא חוזרת לחיים צעד-צעד, בקצב שלה, עם הרבה תשומת לב מצידנו. היא תעשה הכול בקצב שלה, כי עכשיו באמת אין לה מה למהר, יש לה זמן – והיא תיקח ממנו כמה שצריכה".
מדינה שלמה ישבה לפני פחות מחודש, וצפתה בתהליך השחרור של הבנות. מדינה שלמה שישבה מרותקת למסך וצופה איך הבנות שנחקקו בתודעה הלאומית בעל כורחן, מסיימות את התקופה הארוכה שהגיעה לאחר הפקרתן, באותה שבת שחורה במוצב נחל עוז.
"יש בהן כעס מסוים על מה שקרה שם", אומר אביה של נעמה, "המראות שהן נחשפו אליהם, החברים והחברות ששירתו איתן והופקרו – הכול הוביל לאיזושהי תחושה של בגידה. אז פה ושם היא בהחלט מביעה כעס גדול. שואלת איך זה יכול להיות? חלק מהעניין הזה הוא שעוד לא נעשה תחקיר מסודר, לא הוקמה ועדת חקירה ולא יודעים עד הסוף מה קרה שם. זה לא צריך להיעשות רק עבורה, אלא גם עבור כל הגיבורים והגיבורות שהיו בנחל עוז ובכלל, לכולנו כמדינה. חובתנו לשאול ולהבין – מה היה שם? איך הגענו למצב הזה? איך לא נגיע אליו שוב בעתיד?".
"עוד משהו שמעסיק אותה הוא שאלת הפעימות", הוא מעיד, "היא שואלת, ובצדק, למה שלושה משתחררים ביום שבת אחד, ועוד שלושה בשבוע אחריו. למה יש שלבים? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? זו אולי מחשבה מעט תמימה שיש אצלה, אבל היא מוצדקת לגמרי – חייבים להוציא את כולם משם, עכשיו".
"עוד משהו שמעסיק אותה הוא שאלת הפעימות", הוא מעיד, "היא שואלת, ובצדק, למה שלושה משתחררים ביום שבת אחד, ועוד שלושה בשבוע אחריו. למה יש שלבים? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? זו אולי מחשבה מעט תמימה שיש אצלה, אבל היא מוצדקת לגמרי – חייבים להוציא את כולם משם, עכשיו".
גם בחוויות עצמן מהשבי, נעמה משתפת את הוריה בקצב שלה, נותנת בכל פעם עוד הצצה קטנה לאירועים שעברו עליה באותם 15 חודשים. "היא משתפת בחוויות מכל מני סוגים, טובות ורעות. אבל ככל שזה מתאים לה ומתי שזה מתאים ונוח. אולי בבוא היום היא גם תרגיש מוכנה לשתף את כולנו בחלק מהדברים".
אחרי כל כך הרבה זמן שנאבקו להשיב את בנותיהן לחיקם, ההורים מתחילים כעת מסע חדש. "זה כבר לא המאבק להחזיר אותה", אומר יוני לוי, "אלא המאבק לתת לה את כל מה שהיא צריכה, את התמיכה, הליווי, האהבה, הרגישות – כל מה שהיא צריכה כדי לחזור לחיים. אבל גם מבחינתנו, עצם העובדה שאנחנו עושים את הריאיון הזה היא משום שחייבים להמשיך להיאבק עבור מי ששם. ברמה האישית, אין דבר יותר משמח מזה שקיבלתי את הבת שלי. אבל עד לא מזמן היינו משפחה שהבת שלה נמצאת בשבי, ואנחנו יודעים מה המחירים, מכירים את הקושי הבלתי נסבל, את הדאגה, החרדות, הפחדים. לכן, זאת חובתנו להמשיך במאבק הזה, עד שכולם יחזרו".
