הפרשן יהודה שלזינגר מנתח בוואלה את הצהרת נתניהו – טראמפ. ההצהרה המשותפת של נשיא ארצות־הברית דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו — המתווה בת 20 הסעיפים — החזירה את הדיון הבינלאומי לשאלה הבסיסית: האם זו אכן דרך לסיום המלחמה, או מסמך תקשורתי שמטרתו להטות לחצים? התשובה תלויה בשאלה הפרקטית והחשובה יותר: האם חמאס יסכים.
אם בתוך 72 השעות החטופים לא ישבו כאן — והלחץ הדיפלומטי יעבור מישראל אל חמאס — ניתן לומר כי נתניהו קיבל את מבוקשו: המאמץ הדיפלומטי הניב תוצאה מידית של תמיכת שותפים זרים ולחץ ממשי על האויב. זה הישג לא קטן מבחינת החזרת חטופים ותזוזת עמדות בינלאומיות.
אך אם חמאס יענה — החגיגות על סיום המלחמה מוקדמות. הקושי אינו במילים על דף: הוא בשטח. מי, למעשה, יפרק את חמאס מנשקו? האם צבא זר יכנס לבתים, יפרק מנהרות, יאסוף טילים וימחק את תשתיות הטרור? האם הובלה של הסכמי שיקום ותהליכים פוליטיים תוכל להכיל את המציאות העמוקה של רצועה שנתמכת על ידי רשתות אידיאולוגיות וחברתיות? אין לכך תשובה פשוטה.
גם מבחינה פוליטית בתוך ישראל יש קו־מחסום: קולות קשוחים בקואליציה ידרשו שמירה על שליטה ביטחונית וצירים אדומים ברורים. ואם נשק יישאר ברצועה — אפילו במידה מועטה — הטפטופים המזעריים המזיקים עלולים במהירות להחזור ולפגוע בעורף. הסבב הבא תמיד מחכה מעבר לפינה.
מזכיר הממשלה יוסי פוקס נשלח אתמול להסביר בפוסט מנומק איך ההסכם מקיים את חמשת ההחלטות המרכזיות של המלחמה: השבת כלל החטופים החיים והחללים, פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה, שליטה ביטחונית ישראלית ברצועת עזה, ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית. יכול להיות שברמת ניסוח ההסכם על הדף המילים צודקות, אבל רצועת עזה אינה דף, חמאס אינו עוסק בעריכת דין והשגת ביצוע ההסכמות הללו בשטח נראות קשות וכמעט בלתי אפשריות.
אפשר לומר שאחרי שנתיים של מלחמה בהסכם יש הישגים אדירים, בראש ובראשונה החזרת החטופים החללים בפעם אחת, בלי פעימות ובלי תנאים. ונכון שמול לחץ בינלאומי שמתהפך באחת על חמאס כולל ברכה של נשיא צרפת, זו תוצאה חשובה. ההסכם הוא לא הסכם רע, רק צריך להכניס אותו לפרופורציה.
לכן, יש להתייחס למתווה בהדרגה: מבחינת הדיפלומטיה — הוא עשוי להיות הישג חשוב; מבחינת הביטחון — הוא רק תחילת הדרך. החגיגה תהיה ראויה רק כאשר יינתנו תשובות ברורות לדרישות המעשיות: החזרת חטופים, פירוק יכולות הטרור, מנגנוני פיקוח ואכיפה ברורים ושליטה אמיתית על חלוקת הסיוע. בלי אלה — ההצהרה תשאר רגע של נחת תקשורתי, לא ביטחון ארוך טווח לאזרחים.
קישורים:
