עמית סגל: "רציחתו של צ׳רלי קירק עוררה בי זעזוע עמוק
לא רק בגלל הנסיבות הפוליטיות המובהקות של ההתנקשות, במפגש באוניברסיטת יוטה מיד אחרי משפט מחץ שניצח בעוד ויכוח, כאילו כדי להוכיח שכדורי רובה נועדו לשמש הטיעון הסופי, בהיעדר דרך אחרת לגבור עליו.
לא רק בגלל הניגוד בין הסובלנות המופלאה שבה הסתובב שנים מקמפוס לקמפוס, מתווכח עם יריבים פוליטיים באמריקה שכבר מזמן לא מנהלת ויכוח אלא מסתגרת בשני עולמות שונים שבהם מדברים אחד על השני, לא איתו.
ולא רק בגלל היותו תומך ישראל מובהק בדור שהולך ומתרחק ממנה.
ואפילו לא בגלל העובדה שהרצח המזוויע התרחש לעיני מצלמות הסלולר, מכל זווית, מזכיר כמה אלימה יכולה אמריקה להיות ואיך שנות העשרים מתעלות על שנות השישים ביומיומיות של נסיונות הרצח הפוליטיים.
אלא בגלל הסרטונים שהציפו את הרשת של המשפחה שלו, עם אריקה אשתו ושני ילדיו הקטנים.
בסוף, כמו שאמרו חכמינו, אין איש מת אלא לאשתו וילדיו. הרצח שלו, גם אם בוצע בידי חולה נפש, יועד לו בגלל המילים שאמר והעמדות שהשמיע. אבל את מלוא המחיר תשלם משפחתו. הלוואי שהאהבה העצומה שהוא מקבל עכשיו תנחם אותם איכשהו".
