החשש לעימות עם מצרים שב ועולה בזירה הציבורית בישראל. תנועות צבאיות חריגות בצפון סיני, דיווחים על תגבורי כוחות מצריים סמוך לרפיח והצהרות פומביות — כל אלה מעוררים תהיות: האם קהיר משנה את מדיניותה? האם השלום עם ישראל עומד בפני איום?
תנועות חריגות בשטח – מה באמת קורה בסיני?
בשבועות האחרונים דווח על גידול משמעותי בפריסת כוחות מצריים בסיני. תשתיות חדשות, שדות תעופה צבאיים, תנועה של יחידות שריון ואפילו דיבורים על מוכנות לוגיסטית ארוכת טווח — כל אלה תועדו גם בלוויינים אזרחיים. בישראל יש שמביטים על הנתונים האלה בדאגה, במיוחד לאור רגישות המצב בעזה והקרבה לגבול.
מצרים טוענת שהמהלכים נועדו לשפר את השליטה על שטחיה ולבלום הברחות טרור ופליטים מהרצועה. אך עבור חלק מהציבור הישראלי – התמונה נראית אחרת לגמרי.
“רוצים שנטיל מלחמה?” – דברי סיסי מרגיעים או מסווים?
ביום שישי האחרון נשא נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי נאום יוצא דופן. באירוע סיום קורס קצינים בקהיר, מול עשרות מפקדים וחיילים, השמיע מסר ישיר ומרוסן: “אם הישראלים לא מאפשרים להעביר סיוע, אני לא יכול להכניס. אז אומרים לי – תפרוץ ותיכנס? מה, אתם רוצים שנטיל מלחמה?”
סיסי הדגיש כי מצרים לא תמהר להרפתקה צבאית, והבהיר שהוא רואה עצמו אחראי קודם כל לשלום אזרחיו: “אסור לי להמר על חיי המצרים… אלא אם כן כופים עלינו משהו.”
השאלה המרכזית שצריכה להישאל: מה האינטרס המצרי?
היסטורית, למצרים לא הייתה כוונה לשלוט בעזה — להפך. היא עשתה מאמצים ניכרים להיפטר מהאחריות לרצועה. גם היום, התמריץ לשוב לשליטה על עזה קלוש, אם בכלל קיים.
עם זאת, ההזדהות עם הסבל הפלסטיני והלחץ הציבורי הפנימי במצרים לא נעלמים. תסיסה ברחוב הערבי, סרטונים וקריאות ל”הצלת העזתים” מתפשטים – ובמצב כזה, לעיתים, הציבור דוחף את המנהיגים לצעדים קיצוניים.
תרחישים אפשריים: ממה ישראל צריכה לחשוש?
שימור הסטטוס קוו הצבאי – התרחיש הסביר ביותר. מצרים ממשיכה לחזק את גבולה אך נמנעת מעימות ישיר.
תגובה מקומית מוגבלת – במקרה של תקרית בגבול או מתקפה לא מתואמת מצד ישראל, ייתכן שמצרים תגיב צבאית באופן נקודתי.
פריצה מדינית או מבצעית – רק במקרה של קריסה מוחלטת של עזה או חדירה לשטח מצרי, תיתכן פעולה חוצת גבולות, אם כי הסיכון לכך בשלב זה נראה נמוך.
מצרים איננה אויב – לפחות לא כעת. אך התפתחויות בשטח, לחץ ציבורי, ומדיניות ישראלית לא זהירה עלולים לדרדר את המצב. לכן, דרושה ערנות מודיעינית ודיפלומטית – ולאו דווקא חרדה לאומית.
