בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע קיבל את עמדתם של עורכי הדין ארתור שני ועומר בללי, ודחה על הסף תביעה שהוגשה על ידי בת נגד אביה המאמץ ואחיה, שנים לאחר שנחתם הסכם פשרה שסיים את הסכסוך.
השופטת שני כ”ץ קבעה כי לא ניתן “לאחוז את החבל בשני קצותיו” – גם ליהנות מכספי הפשרה וגם לתבוע מחדש.
בשנת 2022 הגישה התובעת תביעה נגד אחיה הלא-ביולוגי, בטענה לפגיעה בילדותה. ההגנה, בהובלת עוה”ד שני ובללי, הדגישה כי מדובר בטענות המתייחסות לאירועים מלפני כ-30 שנה, עת הנתבע היה קטין בן 13 בלבד – טענות שהוכחשו מכל וכל.
התביעה הסתיימה בהסכם פשרה שיזם האב כדי להשכין שלום בית, ובמסגרתו הועברו לבת כ-300 אלף שקלים, מבלי שנקבע כל ממצא פלילי.
במסגרת הסכם הפשרה נקבע כי האירועים לא חצו את הרף הפלילי, וכי הצדדים בחרו לסיים את המחלוקת מתוך רצון לשיקום ושלום בית. ההסכם גובש ביוזמת האב, במטרה להביא לפיוס בין האחים ולשים קץ לסכסוך בתוך המשפחה.
במסגרת ההסכם ויתרו הצדדים על כל טענה עתידית הנוגעת לאירועים. כמו כן, נקבעו בו מנגנונים כספיים שנועדו להבטיח את סופיות ההליך, ובהם התחייבות של הבת להשיב את מלוא הסכומים אותם קיבלה אם תפר את ההסכם או תנסה לחדש את הסכסוך, וכן התחייבות הדדית של כל אחד מהצדדים לשלם לצד השני פיצוי מוסכם נוסף, בסך 200 אלף שקלים, במקרה של הפרת ההסכם.
ההסכם אושר כאמור על ידי בית המשפט למשפחה בבאר שבע, לאחר בירור מעמיק לגבי הבנת הצדדים את משמעויותיו ובהיותם מיוצגים.
הניסיון לחדש את ההליך
כעבור כשנתיים וחצי, למרות הסכם הפשרה, החליטה האישה להגיש תביעה נזיקית חדשה, וצירפה כנתבע גם את האב המאמץ, בטענה כי “ידע ולא מנע”.
עורכי הדין ארתור שני, המייצג את האב, ועומר בללי, המייצג את האח, עתרו מיד לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט ובניסיון לעקוף את המחסום הדיוני של “מעשה בית דין”.
עו”ד ארתור שני טען כי האב, שפעל כל חייו למען ילדיו ושילם ממיטב כספו למען שלום בית, מצא עצמו נגרר להליך סרק בניגוד להתחייבויות חתומות.
עו”ד עומר בללי הדגיש כי לא ייתכן שאדם נורמטיבי יחיה בצל איום תמידי של תביעות ממוחזרות על אירועי ילדות נטענים שהוסדרו, לאחר שהסתמך על הסכם פשרה שקיבל גושפנקא שיפוטית.
הכרעת בית המשפט
השופטת שני כ”ץ, מבית המשפט למשפחה בבאר שבע, קיבלה את עמדת הנתבעים במלואה. בפסק דינה קבעה השופטת כי הסכם הפשרה יוצר השתק עילה והשתק פלוגתא, החוסמים את דרכה של התובעת.
השופטת דחתה את ניסיונה של התובעת לתקן את כתב התביעה ולהוסיף סעד של ביטול ההסכם בטענות של אי־חוקיות או כפייה, וקבעה כי התיקון המבוקש עקר וחסר כל תוחלת משפטית.
בפסק דינה ציינה השופטת כי התובעת מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו – מצד אחד לטעון שההסכם בטל, ומצד שני להסתמך עליו בטענות להפרתו, וכל זאת מבלי שהשיבה את הכספים שקיבלה מכוחו.
בהמשך קבעה השופטת כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, וקיבל את אישור בית המשפט, מהווה פסק דין חלוט לכל דבר ועניין, והדרך היחידה לתקוף אותו היא באמצעות תביעה עצמאית לביטול ההסכם וביטול פסק הדין, הליך נפרד ומורכב, שלא ניתן לבררו במסגרת תביעה נזיקית חדשה המוגשת בדלת האחורית.
לדברי השופטת, פסק דין המאשר הסכם פשרה אינו שונה, לצורך סופיות הדיון, מפסק דין שניתן לאחר שמיעת ראיות והכרעה שיפוטית מלאה, וכי כל עוד פסק הדין לא בוטל – הוא חוסם הגשת תביעה נוספת באותו עניין.
בסיכומו של דבר הורתה השופטת כ”ץ על סילוק התביעה על הסף עוד בטרם דיון לגופה, וחייבה את התובעת בהוצאות משפט בסך 15 אלף שקלים, אשר יתחלקו חצי בחצי בין האב לאח.
פסק הדין ניתן בימים אלה ואושר לפרסום בכפוף לשמירה על פרטיות הצדדים.
