יאיר יעקב ואביב אצילי חולקים קשר שנרקם בכור ההיתוך של כאב בלתי נתפס ותקווה עצומה. שניהם עברו את ייסורי חטיפת יקיריהם על ידי חמאס, ושניהם חוו כעת את ההקלה המרירה-מתוקה של חזרתם. סיפוריהם, למרות שהם שונים, מהדהדים את הנושאים האוניברסליים של חוסן נפשי, קהילתיות וכוחה הבלתי מתכלה של הרוח האנושית.
עבור יאיר יעקב, הסיוט החל בשבעה באוקטובר כשילדיו, אור ויגיל יעקב, נחטפו מקיבוץ ניר עוז. ימים הפכו לשבועות, ושבועות לחודשים, וכל רגע היה נצח של עינויים בחוסר ודאות. יאיר הפך למקדם בלתי נלאה, קולו מצטרף למקהלת המשפחות המיואשות שדרשו את החזרת יקיריהן. כל דיווח חדשותי, כל ניצוץ של תקווה, וכל מכשול השפיעו עליו עמוקות. שחרורם המאוחר של אור ויגיל, למרות שהיה רגע של שמחה עצומה, שימש גם כתזכורת חדה לאלו שעדיין נותרו מאחור.
מסע הייסורים של אביב אצילי סבב סביב אשתו, ליאת אצילי, שנלקחה גם היא בשבי. ההמתנה לשובה של ליאת הייתה דאגה מתמדת ומכרסמת. כמו יאיר, גם אביב ניווט ברכבת ההרים הרגשית של משא ומתן, פניות ציבוריות ואי הוודאות המייסרת לגבי גורלה של אהובתו. כשליאת סוף סוף שוחררה, זה היה רגע של הקלה עמוקה, עדות לתקווה הבלתי מעורערת שאחז בה לאורך כל תקופת שביה.
שני האבות הללו, יחד עם אינספור אחרים, מייצגים את המחיר האנושי של הסכסוך. חוויותיהם מדגישות את המחיר הפסיכולוגי העצום על משפחות, את כוחה של פעולה קולקטיבית, ואת הכמיהה העמוקה לשלום וביטחון. בעוד שסיוטיהם האישיים המיידיים הסתיימו, צלקות מסעם ללא ספק יישארו. סיפוריהם משמשים תזכורת עוצמתית ליקרות החיים ולכוח הבלתי מתפשר הנמצא אל מול מצוקה.
