במסדרון השקט של מחלקת השיקום בבית החולים שיבא תל השומר, התאספו חמישה צעירים. מבטם בוגר מכפי גילם, עיניהם נושאות את משא הזיכרונות. הם יושבים צמודים זה לזה, כמו מחפשים את הביטחון שבקרבה. רק יחד הם מוכנים לדבר. רק כצוות, Z-1, כפי שהיו בשדה הקרב בבית חאנון, לפני שהפיצוץ שינה הכל.

הדקות האחרונות לפני הפסקת האש
"אנחנו הנופלים האחרונים," אומר אלישע בשקט לדורון קדוש. "זה מוזר להיות החוליה שסוגרת מעגל כל כך טרגי." הוא מתכוון לכך שחבריהם שנפלו היו האחרונים שנהרגו בקרבות עזה לפני הפסקת האש ושחרור החטופים. זה היה קרב אחרון, דקות אחרונות, ומחיר כבד מנשוא.

אני מביט בהם – דניס, אלישע, ניב, עידו ואיתי. כולם פצועים, כולם שרדו, אבל איבדו את מפקדם ועוד ארבעה מחבריהם בפיצוץ אחד במבנה בבית חאנון. שניים מחבריהם עדיין מאושפזים במחלקה סמוכה, עדיין נאבקים בפציעותיהם.

"נכנסנו למבנה כחלק מפעילות שגרתית," מספר עידו. "עברנו כבר עשרות מבנים כאלה בשבועות שקדמו. שום דבר לא נראה חריג."

ואז הכל התפוצץ. המבנה קרס עליהם. "היה רגע של שקט מוחלט, ואז רק צעקות," נזכר איתי. "לא ידעתי מי חי, מי מת, מי קבור מתחת להריסות."

כשהאבק התחיל לשקוע, התברר היקף האסון: המפקד וארבעה לוחמים נהרגו במקום. כמעט כל הנותרים נפצעו בדרגות שונות. גם מכשירי הקשר נהרסו בפיצוץ.

דניס, שפרק את כתפו וספג רסיסים בכל גופו, מביט בידיו בזמן שהוא מספר: "הבנתי שאנחנו תקועים ללא קשר. אף אחד לא יידע שאנחנו צריכים עזרה."

"אז החלטתי שאני יוצא," הוא אומר בשקט, כאילו מדובר בהחלטה פשוטה. הוא לקח נשק של אחד החברים שנפל, ויצא לבד לסמטאות בית חאנון, פצוע, כדי להזעיק עזרה.

"חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני רואה אותו," אומר אלישע, החובש של הצוות, שנאלץ לטפל בחבריו הפצועים בזמן שהוא עצמו פצוע. "אבל לא היתה ברירה. מישהו היה חייב לצאת.

ניב, הנגביסט של הצוות, מספר על הרגע הקשה ביותר שלו: "נשארה לנו תחבושת אחת, והיו כמה פצועים קשה." עיניו מתכהות כשהוא נזכר. "הייתי צריך להחליט למי לשים אותה. איך בוחרים?"

הוא משתתק לרגע, ואז מוסיף: "החלטתי לפי מי שמדמם הכי הרבה. זהו. לא היה זמן לחשוב יותר מדי."

כעבור זמן שנראה כנצח, דניס חזר. לא רק שהוא הצליח לשרוד את המסע דרך סמטאות בית חאנון, הוא הביא איתו כוח חילוץ.

"כשראיתי אותו חוזר, זה היה כמו נס," מספר אלישע. "פתאום הבנתי שאולי יש סיכוי שנצא מזה."

למרות שכבר היה יכול להתפנות, דניס סירב לעזוב את חבריו. "עם יד אחת מתפקדת, עזרתי לסחוב את האלונקות למסוק," הוא מספר. "לא הייתי מסוגל לעזוב אותם שם."

חמשת הלוחמים הפצועים מביטים זה בזה בתיאום מושלם כשהם מדברים על חבריהם שנפלו. הם מדברים עליהם בלשון הווה, כאילו הם עדיין כאן. במובן מסוים, הם אכן כאן – בזיכרונות, במבטים, בשתיקות שבין המילים.

"אנחנו עדיין צוות Z-1," אומר ניב. "תמיד נהיה. גם אלה שכבר לא איתנו."

חלקם כבר השתחררו מהצבא בשל פציעותיהם. אחרים מתעקשים לחזור ללחימה. "אני חוזר," אומר עידו בנחישות. "בשביל החברים שלא יכולים."

השיקום הוא קרב אחר, לא פחות מאתגר. "לפעמים אני מתעורר בלילה ושומע את הצעקות," מודה איתי. "אבל אנחנו ביחד בזה. מדברים כל יום, נפגשים. זה עוזר."

הם מקפידים לבקר את חבריהם שעדיין מאושפזים. מגיעים יחד, יושבים לידם, מספרים להם מה קורה בחוץ. הקשר ביניהם הוא עוגן בים סוער של כאב ואובדן.

"בשבילם"
"אנחנו יודעים שהחברים שנפלו הם חלק ממה שהביא להפסקת האש ולשחרור החטופים," אומר אלישע בשקט. "זה לא מנחם, אבל זה נותן איזושהי משמעות."

בסוף השיחה, הם מראים לי תמונה. צוות Z-1 המלא, לפני הפיצוץ. צעירים מחייכים, חיים שלמים לפניהם. "אנחנו חיים בשבילם גם," אומר דניס. "בכל יום."

כשאני יוצא ממחלקת השיקום, אני מביט לאחור. הם עדיין יושבים יחד, צמודים, צוות. על אף כל מה שאיבדו, על אף הכאב, הם מצאו דרך להמשיך – ביחד. זהו הניצחון הקטן והעצום שלהם על האימה. צוות Z-1, סיפור של גבורה שטרם סופר במלואו, עד היום.