מאת: אליאור עזרן.
כמידי שנה עת מתקדש יום הזיכרון, אני הולך לכבד את הגיבורים שנפלו על הגנת העם והארץ. הגיבורים שבזכותם אנו חיים כאן במדינה.
אני מגיע, עומד בצד, שומע את דברי הניחומים, את הדוברים שמעלים על נס ומספרים את סיפורי הגבורה של הלוחמים שנפלו ומניח זר מטעם ארגון "אחוקים".
השנה התלבטתי רבות האם להגיע, חרדי בטקס? הרי לא עשיתי צבא, להתנדב ולהקדיש שעות בארגוני חסד לא נחשב. מכונת הרעל עבדה השנה שעות נוספות, שרים וח"כ חרדים החליטו לא להופיע, גם אני? שאלתי את עצמי.
במחשבה שנייה אמרתי דווקא כאדם חרדי, אני מחויב להגיע. אנו מצווים בתורה להכיר טובה עם הגיבורים שמסרו את נפשם למעניי. היש מצווה גדולה מזו?!
בשעת הצפירה עמדתי דומייה, יחד עם כולם, נשאתי בליבי פרקי תהילים לזכרם של החיילים הקדושים. הבטתי סביבי ואמרתי זה העם שלי! דתי, חילוני, עולה ותיק, כולם עמדו שם. "אנשים, אחים אנחנו". יהודים!
הכותב הינו יועץ פוליטי ובעל עסק ליח"צ, דוברות, מדיה.
