ההדלפה המכוונת של חזבאללה לסוכנות הידיעות הצרפתית חושפת את הדילמה הקשה שבה נמצא הארגון. ב”בדלתיים סגורות” מנתחים את האמירה כסימן לחולשה יחסית או לפחות לרצון עז להימנע מחורבן לבנון עבור “מטרות משניות” באיראן. חזבאללה מבין שתקיפה אמריקנית היא עובדה מוגמרת, והוא מנסה לגדר את האירוע כדי לא להיגרר למלחמה שתחריב את נכסיו האסטרטגיים בלבנון.
הגדרת חמינאי כקו אדום היא דתית ואידיאולוגית, אך הגדרת “הפלת המשטר” כעילה למלחמה היא הישרדותית. חזבאללה יודע שללא המשטר בטהרן, צינור החמצן הכלכלי והצבאי שלו ייקטע. הדיבור על אי-התערבות בתקיפה מוגבלת הוא למעשה “אור ירוק” שקט לארה”ב לפגוע במיליציות או במתקני צבא מסוימים, כל עוד הליבה של הרפובליקה האסלאמית נשארת שלמה.
יש כאן ניהול סיכונים ציני. חזבאללה מאותת לישראל ולארה”ב שהוא לא “חייל אוטומטי” של איראן בכל מחיר, אלא רק כשחבל התלייה מתהדק סביב צווארו של פטרונו. זוהי הזדמנות עבור המודיעין המערבי לבחון את עומק המחויבות של ציר ההתנגדות. השאלה הגדולה נותרת: מה יקרה אם ארה”ב תתקוף את מתקני הגרעין בנתנז? האם חזבאללה יפרש זאת כניסיון להפיל את המשטר? הערפל הזה הוא בדיוק מה שחזבאללה מנסה לשמר כדי להשאיר את ישראל במתח תמידי.
