בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד (7 באוקטובר 2023), התהפך עולמו של איציק לביא מנהריה מקצה לקצה. בנו האמצעי, עומרי יעקב לביא הי"ד, בחור בן 25, לוחם גולני מצטיין, אמן גרפיטי מחונן ומתופף בעל נשמה כובשת, בילה במסיבת ה"נובה" סמוך לקיבוץ רעים יחד עם חבר ילדותו גיל אבני הי"ד.
הקשר האחרון איתו היה בשעה 6:54 בבוקר. עומרי, שנשמע רגוע ושליו, הספיק לעדכן את אביו שהמשטרה מפנה אותם מהמקום. בשעה 7:01 הוא היה ברכב עם חברו גיל, ואמרו שהדרך צפונה חסומה ע"י המשטרה והם יוצאים לכיוון דרום על כביש 232. שלושה קילומטרים לאחר מכן הם נרצחו על ידי המחבלים. "בשעה 7:15 עומרי כבר לא ענה לטלפון. בדיעבד, התחלתי לראות מה קורה בטלגרם ובטלוויזיה… לקחתי כיפה ותהילים והתחלתי לקרוא תהילים. באותה תקופה לא הייתי דתי, פעם בשנה הלכתי לבית הכנסת בנעילה בכיפור… אבל ידעתי שעומרי מת".
הימים הראשונים היו סיוט בירוקרטי מתמשך. בניגוד לחללי צה"ל הזוכים למעטפת מערכתית מסודרת, משפחות חללי פעולות האיבה מוצאות את עצמן מתמודדות לבדן מול המערכת. איציק, קצין בקבע לשעבר ששירת במשך 27 שנים, מצא עצמו נלחם לבד על כל פרוצדורה עד למציאת גופתו של עומרי והבאתו למנוחות.
מגיל 17 ועד לאסון הוא חי חיים חילוניים לחלוטין. אלא שהשבר הגדול פתח סדק עמוק אל העולם הפנימי של היהדות, כאילו שהיה לו את זה פנימי גם קודם לכן. בהתחלה הייתה זאת שגרת התפילות ששמר עליה כמכונה כמסגרת נוקשה שגזרה עומק של שפיות בתוך הטירוף. חודש לאחר השבעה, הגיעה השיחה ששינתה את מסלול חייו מן הקצה אל הקצה.
אחרי שעבר חודש אמרתי לרב בבית הכנסת שסיימתי את החודש של הקדישים ומה שצריך מבחינת הלכות אבלות. והוא אומר לי: "מה זה סיימת? מי יגיד עליו קדיש במהלך השנה? אין לו ילדים" חטפתי בוקס בבטן. אמרתי באותו רגע שאני מקפיד מעכשיו על שבת ותפילות.
מאותו רגע, הפכו התפילות לעוגן מציל חיים. איציק החל לקום מדי בוקר בשעה חמש לטובת תפילה, וההקפדה על הלו"ז הפכה לכיפת ברזל נפשית. איציק אומר שההחלטה הייתה לשנה בלבד עם זאת המשיך תפילות ושבת כי אמו נפטרה בתוך שנת האבל על עומרי. בת זוגו, רחלי, התגייסה למסע הזה לצידו ללא תנאי, ואפילו כשהיה בדרכים, נהגה לחפש עבורו באפליקציות בתי כנסת בדרך כדי שלא יחמיץ אמירת קדיש לעילוי נשמתו של עומרי.
עומרי חי את חייו לאור המוטו שגם קעקע על גופו, Trust your vibes, סמוך על התחושות שלך, עיקרון שבעברו אף הציל את חיי החיילים שעליהם פיקד בחברון. איציק ממשיך לצעוד לאורו של עיקרון זה, גם במחיר של שינוי מסלול חיים דרסטי, לפני כשנה וחצי התפטר מתפקידו כמנכ"ל חברה כדי למצוא שקט נפשי ולהתמקד בהנצחה ובחיבור פנימי.
אחד המיזמים המרגשים והאינטימיים ביותר של איציק לזכרו של בנו הוא החיבור למוזיקה. איציק לא היה מוזיקאי ולא התעניין במוזיקה, אבל עומרי היה כישרון מוזיקאי גדול. אחרי תקופה שהרגיש שהוא רוצה לחיות את עומרי, איציק החל ללמוד נגינה בתופים אצל מורה פרטי, כשמקלות התיפוף של עומרי שמורים וממוסגרים אצלו. "כשאני מנגן אני מרגיש שעומרי איתי מנגן… זה חיבור רוחני".
לצד זאת, הוא השתלב במסגרת ארגונים כמו משפחה אחת, המעניקים בית חם ומעטפת להורים שכולים. במיוחד לאלו הגרושים, הנאלצים לעיתים קרובות להתמודד עם השכול לצד הגירושים במשפחה ולצד תהליכי הנצחה מקבילים. לאחרונה, הצטרף איציק גם לפורום צו החיים, פורום המאגד משפחות שכולות, פדויי שבי ופצועי צה"ל, אשר מתוך הכאב העמוק הבנו כי מה שמחזק ומאחד את עם ישראל כעם הוא הזהות היהודית והמסורת היהודית.
איציק לביא בחר שלא לשקוע בחושך. הוא לקח את מקלות התיפוף, את שגרת התפילות הנוקשה והאמונה המחודשת, ואת הזיכרון החם של עומרי, ומנגן בעוצמה את החיים שבנו לא הספיק להשלים. כך לדבריו הוא מצליח לשמור על השפיות וממשיך לחיות.
