אחרי שבעה חודשים אפשר כבר לשאול איפה הוא צה"ל הגדול?
אפשר לדעת לאן נעלמו ההבטחות של הפוליטיקאים מכל עשרות השנים האחרונות ומכל הקשת הפוליטית, שאדמת לבנון תבער ושנחזיר את לבנון לתקופת האבן?
איפה הם כל דברי הרהב האלו עכשיו?!
מטבע הדברים האחריות היא בהחלט על הממשלה הנוכחית ועל נתניהו העומד בראשה, אבל!
אבל רק מי שחיפש להזיז את נתניהו בגלל גלידה פיסטוק, יסתפק בהטלת אשמה ודרישת הדחה כלפי ראש הממשלה נוכחי.
מי שדואג לישראל, מי שדואג לעתיד ילדיו ולעתיד העם היהודי, לא יכול להתעלם מהעובדה שהאחריות הזו הולכת אחורה עד ליציאה החפוזה של אהוד ברק מלבנון ללא הסכם, תוך הפקרה של אמלח צבאי לאנשי החיזבאללה בשווי מאות מיליוני שקלים.
האחריות הזו חלה על כל ממשלות ישראל מיום הנסיגה ועד הנה, שהביטו באיום המתעצם ואיפשרו לו לגדול ולפרוח תחת עינינו הפקוחות לרווחה. לא לכעוס אבל פה אגב, יש להוציא מן הכלל את אולמרט שרבים מאיתנו נוטים פחות לחבב, אבל מה ששלו, שלו!
האחריות הזו היא גם על התקשורת הישראלית שעודדה את הנסיגה ומכרה לנו אגדות פסטורליות על "השקט בצפון" מיום שצהל פינה את רצועת הבטחון. שקט שכמו בדרום, נוצל למטרות התעצמות ובניין הרתעה מוחשית שגורמת לישראל "להכיל" כבר חצי שנה מצב שעד לפתיחת המלחמה, לא היה ישראלי אחד מסוגל להעלות בדעתו אפילו לשניה.
האחריות הזו היא גם ואולי בעיקר עלינו הציבור.
אנחנו שעייפנו ממלחמות, פיתחנו אדישות, ישבנו בבית והפסקנו לדרוש!
קל להאשים את הממשלה וזה לגמרי בסדר וצודק, כי תפקיד הממשלה הוא להנהיג ולקבל את ההחלטות הקשות, אבל בואו נודה על האמת, כולנו התמכרנו לשקט ולתחושת הבטחון המזויפת.
עד לפני 7 חודשים, מעטים מאיתנו, רק כאלו שנחשבו עד אז למשוגעים, היו מוכנים לשלם את המחיר הנגזר מיוזמות צבאיות. למעשה,עד ל 7.10 לא היתה שום דרך למכור לציבור הישראלי, לרבות תומכי הממשלה האדוקים ביותר, כניסה קרקעית יזומה לעזה.
לפני 25 שנה, אלו היינו אנחנו הרוב הדומם שאיפשרנו לגורמים שונים לנהל קמפיינים ומחאות ציבוריות שהובילו אותנו ליציאה בהולה מלבנון.
יציאה עכשיו!
יציאה בכל מחיר!
נשמע לכם מוכר?
