האם ביקשה לעבור לעיר אחרת בצפון וכבר רשמה את הילדים לבתי הספר שם – אך השופטת קבעה: הילדים יישארו ביישוב שבו נולדו וגדלו, בהורות משותפת ובחלוקת זמני שהות שווה
בני הזוג השתקעו ביישוב כפרי קטן בצפון לפני יותר מעשור, וילדיהם נולדו וגדלו בו והשתלבו במסגרות החינוך המקומיות. במהלך הנישואים הקדיש האב את רוב זמנו לעבודה, בעוד האם שמשה כהורה הדומיננטי, ועסקה לצד עבודתה בטיפול היומיומי בילדים.
באפריל 2025 הודיע הבעל לאשתו כי הוא מבקש להתגרש. בעקבות זאת פרץ סכסוך קשה בין ההורים, ובמוקד שלו – היכן יגדלו הילדים, והאם יהיו במשמורת האם, או במשמורת משותפת?
בשל הפרידה אותה יזם הבעל, ביקשה האישה לעבור עם הילדים לצפון, שם מתגוררת משפחתה המורחבת, ולשם כך אף רשמה את הילדים למסגרות חינוכיות בעיר הצפונית.
בתגובה הגיש האב, באמצעות עו"ד ארתור שני, בקשה לצו מניעה, שימנע מהאם לעקור חד צדדית לצפון, ללא הכרעה קודמת של בית המשפט. השופטת קיבלה את הבקשה והטילה צו מניעה זמני, עד ששאלת המשמורת על הילדים והישוב בו ישהו תוכרע סופית. לצד זאת אפשרה השופטת לאם לרשום את הילדים במקביל, גם למוסדות החינוך בצפון וגם למוסדות החינוך ביישוב מגוריהם.
לטענת האם, היא הגיעה ליישוב מגוריו של הבעל בשל הזוגיות והרצון להקים עמו משפחה, אך לאחר הפרידה נותרה במקום ללא מעגל חברתי תומך. לדבריה, היא חווה נידוי מצד משפחת האב, וכתוצאה מכך סובלת מתחושות של בדידות וריחוק.
האישה טענה כי בעיר שבה מתגוררת משפחתה ייהנו הילדים לא רק ממצבה הנפשי והחברתי המשופר יותר של אמם, אלא גם מתמיכה רחבה של בני משפחתה ומסביבת מגורים טובה יותר. עוד טענה כי מערכת החינוך בעיר שאליה ביקשה לעבור איכותית יותר מזו שביישוב מגוריהם.
בנוסף טענה האישה כי הבעל כלל לא כשיר לגדל את הילדים, היא לא סומכת עליו, ולראייה, בעבר הוא הביע כעסים משמעותיים על שהייתו עמם, נהג לצרוך מריחואנה באופן שפגע קשות בתפקודו, ועל כן אין לאפשר לו לגדל את הילדים.
מנגד, עו"ד ארתור שני שייצג את הבעל, הציג בפני בית המשפט תמונה שונה בתכלית. הוא לא הכחיש כי האב סבל בעבר מתסכולים וכעסים אך ציין כי האב עבר סדנה להתמודדות עם כעסים, והשתנה מהקצה אל הקצה. כמו כן, טען עו"ד שני כי מרשו עושה שימוש בקנאביס רפואי ברישיון, בשל כאבים מפציעת עבר, אך מזה כשנתיים הוא כלל לא צורך קנאביס ולא עושה שימוש ברישיון.
לדבריו, הטענות בדבר אי-כשירותו של האב לגדל את ילדיו אינן מבוססות, והן הועלו כדי להשיג יתרון דיוני בסוגיית המגורים.
לראייה, הציג עו"ד שני פתק בכתב ידה של האישה, שנכתב בסמוך מאד להגשת הבקשה לגירושין מצד הבעל. לדבריו, כאשר שני ההורים עדיין התגוררו תחת אותה קורת גג, כתבה האם בכתב ידה הצעה לחלוקה שוויונית של מטלות הבית והטיפול בילדים, ובהן הכנת אוכל, שיעורי בית, מקלחות, השכבות והחזרתם ממסגרות החינוך.
לדבריו, מדובר בראיה משמעותית לכך שהאם ראתה באב, עד לא מזמן, כמי שניתן בהחלט לסמוך עליו בכל הנוגע לגידול הילדים והנשיאה באחריות עליהם, ורק כעת, בשל רצונה להפוך את היוצרות ולעקור עם הילדים לצפון, ובכך לחבל קשות בקשר שלהם עם אביהם, היא נתלית באירועי עבר שוליים, על מנת להטיל דופי ביכולתו ההורית, ולזכות במשמורת העיקרית על ילדיהם.
בפני בית המשפט עמדה ההכרעה בכמה שאלות קשות: האם יש לכפות על האם להמשיך להתגורר במקום שבו היא מנותקת ממעגליה החברתיים? האם מציאות שבה האם חשה בודדה ומנותקת יכולה לשרת את טובת הילדים?
שאלה מרכזית נוספת נגעה לעברם של ההורים: האם העובדה שבמהלך הנישואים הייתה האם ההורה המשמעותי יותר, בעוד האב חווה בעבר כעס ותסכול כאשר נדרש לטפל בילדים, צריכה להכתיב גם את הסדרי ההורות בעתיד? האם יש בעובדות אלה כדי לפגום ביכולתו של האב לשמש כיום הורה שווה ולשאת באופן שווה בנטל הטיפול בילדים – ובכך להצדיק למעשה את מעברם עם אמם לצפון, בקרבת משפחתה המורחבת?
לטענת בא כוחו של האב, אין לקבוע את עתיד הילדים רק לפי חלוקת התפקידים שהייתה נהוגה בנישואים. לדבריו, מאז הקרע נוצרה מציאות חדשה: האב מטפל בילדים באופן עצמאי, מנהל את שגרת חייהם ומעורב בענייניהם החינוכיים והרגשיים. מעבר צפונה, נטען, יהפוך אותו מהורה פעיל בחיי היומיום להורה שהקשר עמו מתרכז בעיקר בסופי שבוע.
על רקע זה ביקש עו"ד שני מבית המשפט לקבוע אחריות הורית משותפת ולהותיר את הילדים ביישוב שבו נולדו וגדלו, לצד חבריהם, מסגרות החינוך שלהם ומשפחתו המורחבת של האב. עו"ד שני ביקש לקבוע כי 60% מזמני השהות יתקיימו אצל האב, ולחלופין לחלקם באופן שווה בין שני ההורים.
עמדת גורמי הרווחה תמכה במידה רבה בעמדת האב. העובדות הסוציאליות התרשמו מקשר חם וטוב בין האב לילדיו והמליצו על חלוקת זמני שהות שווה. הילדים עצמם סיפרו כי הם מתגעגעים לאב וביקשו לשהות עמו יותר. טענת האם כי רצונם נובע מ"שטיפת מוח" של האב נדחתה על ידי העובדת הסוציאלית, שהתרשמה כי מדובר ברצון אותנטי.
באשר למעבר, קבעו העובדות הסוציאליות כי חיי הילדים "ארוגים" ביישוב, בסביבה שבה נולדו וגדלו. שם נמצאים חבריהם, מוסדות החינוך שלהם והקשר השוטף עם אביהם, ומעבר צפונה עלול לפגוע ברציפות חייהם.
לשאלת השופטת ריקנטי-רוסהר בנוגע לחלוקת המטלות בין בני הזוג, שאותה ניסחה האישה בכתב ידה, הסבירה האישה כי ההצעה נועדה רק לתקופה שבה היא והאב המשיכו להתגורר יחד. השופטת לא קיבלה את הסברה וקבעה כי הפתק עצמו מהווה ראיה לכך שגם האם הכירה ביכולתו של האב לטפל בילדים.
מנגד, השופטת לא התעלמה מנקודת המבט של האם. היא קבעה כי האם אכן חווה מצוקה, בדידות וריחוק ממשפחתה וכי רצונה להתגורר בקרבתה מובן. אלא שלדברי השופטת, על אף רצונה הלגיטימי של האם לפתוח פרק חדש בחייה, הדבר לא יכול לגבור על טובת הילדים.
היא דחתה גם את הטענה שלפיה הילדים מסוגלים ממילא להסתגל לסביבה חדשה בצפון. לדברי השופטת, השאלה איננה אם הילדים מסוגלים להסתגל, אלא מה עדיף עבורם. בנקודה זו קיבלה השופטת את עמדת האב וגורמי הרווחה, שלפיה הישארות הילדים בסביבתם הקיימת עדיפה על עקירתם לעיר אחרת בצפון.
גם עברו של האב לא הכריע את הכף. השופטת קבעה כי העובדה שהאם הייתה המטפלת הדומיננטית בנישואים אינה קובעת כיצד תחולק ההורות לאחר הפרידה, לאחר שבמשך חודשים הוכיח האב כי הוא מטפל בילדים באופן מלא ומיטיב. בית המשפט אימץ בהקשר זה את עמדת התסקיר, שלפיה הראיות שהוצגו בדבר מעורבותו ויכולותיו של האב הביאו אף לסתירת "חזקת הגיל הרך" בנסיבות המקרה.
בסיום פסק דינה, הבהירה השופטת ריקנטי-רוסהר כי האם עצמה אינה חייבת להישאר ביישוב והיא רשאית להתגורר בכל מקום שתבחר. עם זאת, אם תחליט לעבור למקום מרוחק, הילדים לא יעברו עמה. מרכז חייהם יישאר ביישוב, והם ימשיכו במסגרות החינוך המקומיות.
בפסק הדין מיום 14.8.2026 נדחתה תביעת האם על כל חלקיה והתקבלה תביעת האב: צו המניעה הזמני הפך לקבוע, ובית המשפט אימץ את מלוא המלצות התסקיר – הסדר הורות משותפת וחלוקת זמני שהות שווה בין ההורים, לצד ההמלצות הטיפוליות. עוד נקבע כי אם תבחר האם לעבור למקום מרוחק, יידרשו המלצות משלימות בנוגע לזמני השהות עמה במקום החדש – בעוד מרכז חיי הילדים ומסגרות החינוך שלהם נותרים במקום שבו גדלו.
עו"ד ארתור שני, שייצג את האב, מסר בתום ההליך: "פסק הדין מבהיר שאבהות אינה נמדדת בחלוקת התפקידים שנהגה בנישואים, אלא ביכולת ובנכונות להיות הורה נוכח ביום-יום. לשני ההורים יש זכות להורות שווה – ולילדים יש זכות לשניהם, בסביבה שהם מכירים".
פסק הדין הותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.
