שופטת ביהמ"ש העליון יעל וילנר דחתה בקשת רשות ערעור בפרשת ירושה סוערת בין אחים, וקבעה כי גם צוואה שנחתמה בפני נוטריון היא אינה חסינה מפני ביטול.
בהחלטתה קבעה השופטת וילנר כי עצם העובדה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית המשפט לענייני משפחה אינה מאפשרת ערעור אוטומטי בגלגול שלישי לעליון, ורשות זו תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית רחבה, או כשמתעורר חשש לעיוות דין.
לדבריה, המקרה הנדון נטוע בנסיבות פרטניות של סכסוך משפחתי ואינו מצדיק דיון נוסף. השופטת וילנר קבעה עוד, כי גם כאשר ערכאת הערעור מגיעה לתוצאה שונה מזו של הערכאה הדיונית, ואף כאשר הכרעתה אינה פה אחד, אין בכך כשלעצמו כדי להקים זכות לערעור נוסף.
השופטת וילנר חזרה על ההלכה שלפיה התערבות של ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים נעשית בצמצום, אך היא אפשרית במקרים מתאימים. היא התייחסה בכך לעובדה כי הצוואה שבוטלה הייתה צוואה נוטריונית. צוואה נוטריונית נחתמת בנוכחות נוטריון, שאמון על קביעת כשירותו של המצווה.
לדברי השופטת, לקביעת הנוטריון יש לייחס משקל ממשי, אולם אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לבחון בדיעבד את מצבו הקוגניטיבי של המצווה, ולהחליט לבטלה.
ברקע ההכרעה הדרמטית, עומד סכסוך ירושה בין אחים ממושב בדרום. האב המנוח, שניהל במשך שנים משק משפחתי, חתם בסוף שנת 2014 על צוואה שבה הוריש את כל רכושו, כולל המשק, לבן אחד בלבד – הבן שטיפל בו לאורך השנים – תוך נישול מוחלט של יתר ילדיו מהירושה.
חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילת 2015, אובחן האב כסובל ממחלת האלצהיימר בשלב מתקדם. במסגרת הערכת תלות של הביטוח הלאומי הוא תואר כמי שאינו מזהה את סביבתו, מתקשה להתמצא וזקוק להשגחה כמעט מלאה.
לאחר פטירת האב בשנת 2019 הגיש הבן היורש בקשה לקיום צוואה. האחים המנושלים הגישו התנגדות לביהמ"ש למשפחה בתל אביב, בטענה כי אביהם היה דמנטי בעת שחתם על צוואתו.
לדבריהם כבר בשנת 2013 החלו להופיע אצל אביהם המנוח סימנים להידרדרות קוגניטיבית, ובמהלך 2014 הוא חווה אירועים של בלבול והתמצאות לקויה. למרות זאת, בדצמבר אותה שנה חתם האב על הצוואה בפני נוטריון, שהתרשם כי הוא מבין את משמעותה. התרשמות זו לא נסמכה על חוות דעת רפואית כלשהי.
לאור התנגדות האחים, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה פסיכיאטרי מטעמו, על מנת שיבחן, על סמך החומר הרפואי של האב המנוח, האם סבל מדמנציה בעת החתימה על הצוואה. המומחה קבע כי לנוכח קצב התפתחותה האיטי של מחלת האלצהיימר, לא סביר שהאב היה כשיר לחלוטין בעת חתימת הצוואה, וזאת משום שלאחר שלושה חודשים בלבד, הוא הגיע למצב מתקדם מאוד של המחלה. בשל כך העריך המומחה, בסבירות של 55%–65%, כי האב המנוח כבר סבל מאלצהיימר בעת חתימתו על הצוואה.
חרף קביעת המומחה, בית המשפט לענייני משפחה העדיף את עדויות שכניו של המנוח וחברי המושב, שהעידו כי המנוח היה צלול בעת חתימת הצוואה.
האחים, שלא שבעו נחת מההחלטה, פנו לעורך הדין אבי גפן, אשר הגיש בשמם ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור הציג עו"ד גפן מסמכים אותם הגיש הבן היורש לביטוח הלאומי, לצורך קבלת הכרה באביו כסיעודי על רקע דמנטי.
את המסמכים הגיש הבן לביטוח הלאומי בסמוך למועד חתימתו של האב על הצוואה. הוא תיאר בהם את אביו כדמנטי לחלוטין, כמי שאינו מזהה את סביבתו וזקוק לסיוע כמעט מלא בפעולות היומיום. מנגד, בפני בית המשפט לענייני משפחה טען אותו בן כי אביו היה צלול לחלוטין בעת חתימת הצוואה.
בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להציג שני מצגים סותרים לשתי רשויות שונות של המדינה, והדגיש כי "בית המשפט אינו תכנית כבקשתך". שופטי הרוב העדיפו את המסמכים הרפואיים שנערכו בזמן אמת על פני עדויות מאוחרות, וקבעו כי מחלת האלצהיימר מתפתחת בהדרגה, ולכן לא סביר שהאב היה כשיר בעת החתימה. בהתאם לכך בוטלה הצוואה ונקבע כי העיזבון יחולק בין כלל היורשים על פי דין.
הבן היורש לא אמר נואש, והגיש באמצעות בא כוחו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך זו נדחתה כאמור לפני כשבועיים. בימים אלה ממש, הגיש בא כוחו של הבן היורש בקשה נוספת לביהמ"ש העליון, לעיון מחדש בהחלטה. הבקשה נבחנה על ידי השופטת וילנר, אשר דחתה גם אותה, לאחר שציינה כי הנימוקים המוזכרים בה כבר נטענו במסגרת בקשת הרשות לערעור המקורית.
לדברי עורך הדין אבי גפן, בית המשפט העליון צדק בהכרעתו. "מדובר בסכסוך יורשים שבו הוכח למעלה מכל ספק כי האב היה דמנטי, ולו רק מן הטעם שמחלת האלצהיימר אינה מתפתחת במהירות רבה" אומר גפן. לדבריו, גרסתו ההפוכה של הבן היורש, שהוגשה למוסד לביטוח לאומי, ובה טען כי אביו דמנטי לחלוטין – רק מחזקת מסקנה זו. לדברי עו"ד גפן, קביעתה של השופטת וילנר חשובה ביותר, משום שהיא תאפשר בעתיד לערער ביתר קלות על צוואות נוטריוניות, אם יתבררו עובדות מהותיות חדשות לאחר חתימתן – המטילות צל כבד על כשירותו של המצווה.
