ענת אנגרסט, אימו של מתן אנגרסט: "הערב אנחנו נאלצים לפרסם תיעוד של מתן, הבן שלי, מרגעי החטיפה שלו – עובר לינץ', מוכה, בידי המון. נמנעתי מלצפות בסרטון הזה, שרק חגי בעלי ראה עד לא מזמן, אבל הבנתי שאין לנו ברירה, אני חייבת לבטל את עצמי וחושבת רק מה אני צריכה לעשות כדי להוכיח. להוכיח שיש שם אנשים שקבורים מתחת לאדמה, בסכנת חיים מיידית – ואפשר עוד להציל.
המצב הזה מוביל אותנו לעשות דברים שמנוגדים לאופי שלנו: בהתחלה עוד שתקנו. לא פרסמנו חומרים, בקושי פרסמנו את התמונה הראשונה שלו מהשבי. רצינו לשמור על הפרטיות של מתן וקיוונו שהוא עוד מעט משתחרר, שהוא יספר מה שהוא יספר ושזה שלו. אנחנו לא אנשים של הפגנות, לא קשורים לתקשורת – למתן אפילו אין רשתות חברתיות.
לאט לאט הבנתי שאין לנו אפילו את האופציה לשמור על השקט הזה, כבר השאירו אותו פעם אחת מאחור. איבדנו אמון בממשלה שבחרנו. בעסקה הקודמת שוחררו כל הפצועים חוץ ממתן. אז, פחדנו לפרסם חומרים כי הוא חייל, ובסוף הבנו – כן, המדינה מאפשרת להשאיר חיילים מאחור.
אתמול היראתי את הסרטון של מתן לאופיר אחיו, הבוקר אראה אותו לעדי אחותו, להורים שלי. הערב גם אתם תראו אותו לראשונה. כל דבר כזה מקצר את החיים שלהם – סבא וסבתא ניצולי שואה שזה מה שהם רואים וחווים עם הנכד האהוב שלהם. מציאות לא הגיונית. אנחנו עובדים בלתחזק את הנפש של כל מי שדואג למתן: ההורים שלי, הילדים, כל מי שקרוב אליו ונחשף לחומרים האלו – זה עולה להם ולי בבריאות, אני מרגישה את זה.
שנה וחצי 59 אזרחים קבורים מתחת לאדמה, משלמים מחיר על המחדל – ועוברים התעללות יומיומית. מתן שלי, הפציעות שלו מדברות בעד עצמן. אין לו זמן. יש לנו דוחות רפואיים מניתוחים של הסרטונים שמדברים על נכויות לטווח ארוך, התעללות, שברים בפנים, פציעות קשות שמחמירות מידי יום.
הבן שלי נמצא בכלוב, בתנאי הרעבה ובלי אור יום. שמישהו יגיד לי שזה לא הדבר הכי חשוב. לא יכול להיות שיש משהו מוסרי יותר מלהשיב אותם ואותו הביתה, עכשיו".
