פסק דין דרמטי בביהמ”ש המחוזי: הצוואה נפסלה – לאחר חשיפת ניסיון היורש להונות את הביטוח הלאומי

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערעורם של אחים ממושב בדרום, והורה על פסילת צוואה שהורישה את כל רכוש המשפחה לבן אחד ויחיד.

הערעור התקבל לאחר שבא כוח האחים, עו”ד אבי גפן, הציג מסמכים אותם הגיש הבן היורש למוסד לביטוח לאומי, לפיהם אביו דמנטי לחלוטין, ולא מזהה את סביבתו.

מול בית המשפט לענייני משפחה טען אותו בן בתוקף, כי הצוואה עליה חתם אביו, באותה עת ממש, ואשר העבירה אליו את כלל רכוש המשפחה, נעשתה כשהאב צלול לחלוטין ואחראי למעשיו.

בית המשפט המחוזי, בהרכב שלושה שופטים, קיבל את ערעור האחים, בדעת רוב, וקבע כי “בית המשפט אינו תכנית כבקשתך”, וכי לא ניתן להציג שני מצגים סותרים לשתי רשויות שונות של המדינה.

במרכז הסכסוך רווי היצרים עמד מושבניק, שבמשך עשרות שנים עמד בראש משק משפחתי במושב בדרום הארץ, ולאחר מותו הפך רכושו למוקד סכסוך מר בין ילדיו.

בלב המחלוקת עמדה צוואה שנחתמה בסוף שנת 2014, שבה הוריש האב את כל רכושו – כולל המשק במושב – לבן אחד בלבד, תוך נישול מוחלט של יתר ילדיו.

השאלה שעמדה בפני בית המשפט למשפחה הייתה פשוטה אך טעונה: האם במועד החתימה על הצוואה היה האב כשיר להבין את משמעות מעשיו, או שכבר היה מצוי בעיצומה של מחלת האלצהיימר שבה אובחן מספר חודשים לאחר מכן.

הסימנים הראשונים להידרדרות במצבו של המושבניק הופיעו כבר בשנת 2013. בני משפחתו תיארו מקרים של בלבול ואובדן דרך, גם באזורים אותם הכיר היטב. במהלך 2014 נמשכו אירועי השכחה וההתמצאות הלקויה – אך למרות זאת, בדצמבר אותה שנה הגיע האב המנוח למשרדו של עורך דין ונוטריון וחתם על צוואה.

הנוטריון הקריא לאב את נוסח הצוואה והתרשם כי הוא מבין את תוכנה. לא צורפה לצוואה חוות דעת רפואית כלשהי, והחתימה התבססה אך ורק על התרשמותו האישית של הנוטריון. בדיעבד טענו האחים כי האב היה נוסף לכל הצרות גם כבד שמיעה, וכי במעמד החתימה לא הרכיב מכשיר שמיעה – עניין שלטענתם הפך אותו למעשה לחירש לחלוטין במעמד החתימה.

התמונה השתנתה לחלוטין חודשים ספורים לאחר מכן. בתחילת 2015 נבדק האב המנוח על ידי רופא גריאטרי, אשר קבע כי הוא סובל ממחלת אלצהיימר בשלב מתקדם. בהמשך נערכה לו גם הערכת תלות מטעם המוסד לביטוח לאומי, שבה תואר אדם שמתקשה להתמצא אפילו בביתו, אינו מזהה את הסובבים אותו וזקוק להשגחה כמעט מלאה.

באחד המקרים שתועדו בדו”ח, מוסרת העובדת הסוציאלית שנשלחה לבדוק את האב, כי הוא לא זיהה את בנו שנכנס אל החדר – אותו בן שירש בסופו של דבר את כל רכושו – וסבר כי מדובר בכלל ביושב ראש ועד המושב. בעקבות ממצאיה המליצה העובדת הסוציאלית לא להשאיר את האב לבדו מחשש לשלומו.

לאחר פטירת האב, בשנת 2019, הגיש הבן היורש בקשה לקיום הצוואה. האחים, שגילו בצוואה כי נושלו לחלוטין מהירושה, פתחו בהליך משפטי בבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט מינה פסיכיאטר מומחה מטעמו, שקבע כי לאור מצבו החמור של האב בשנת 2015, סביר מאוד להניח כי גם במועד חתימת הצוואה כבר סבל מאלצהיימר. המומחה העריך כי האב לא היה כשיר לחתום על הצוואה בסבירות של 55%–65%.

למרות חוות דעת המומחה מטעמו, העדיף בית המשפט לענייני משפחה את עדויות השכנים וחברי המושב, שטענו כי האב היה דעתני, חד וצלול, וכי ביקש להוריש את רכושו לבן שטיפל בו. לאור זאת אישר בית המשפט את תוקף הצוואה.

האחים לא ויתרו ופנו לעורך הדין אבי גפן, שהגיש בשמם ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. אחד הקלפים המכריעים שהיטה את הכף, היה מסמך שחשף עו”ד גפן, אותו הגיש הבן עצמו לביטוח הלאומי, בסמוך למועד בו נחתמה הצוואה, שבו תיאר את אביו כאדם שאינו מזהה אנשים, הולך לאיבוד וזקוק לסיוע כמעט מלא.

לטענת עו”ד גפן, לא ייתכן שאדם יטען בפני רשות אחת כי אביו חסר שיפוט ואינו אחראי למעשיו – ובפני בית המשפט יטען בדיוק ההפך, קל וחומר כשמדובר בצוואה שמיטיבה עמו בלבד.

עוד נטען כי הבן אף הודה שהגזים בתיאור מצבו של האב לצורך קבלת גמלת סיעוד, כלומר, הודה בהונאה של רשויות הביטוח הלאומי. בנוסף נטען שהאב לא היה מסוגל להגיע בעצמו לנוטריון, ושהבן היורש ככל הנראה הסיע אותו למעמד החתימה, עובדה המעוררת חשש להשפעה בלתי הוגנת.

פסק הדין ניתן בהרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה. בעוד שראש ההרכב, השופט גונטובניק, סבר כי אין מקום להתערב בפסיקת בית המשפט למשפחה, השופטים רביד ושילה קיבלו את הערעור.

שופטי הרוב קבעו כי יש להעדיף מסמכים שנערכו בזמן אמת על ידי גורמים מקצועיים – רופאים ועובדי הביטוח הלאומי – על פני עדויות מאוחרות של בני משפחה ושכנים.

השופטים התרשמו כי מסמכים אלה מציגים תמונה עקבית של הידרדרות קוגניטיבית חמורה בסמוך מאוד למועד החתימה על הצוואה.

כמו כן, קיבלו השופטים את חוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי מחלת האלצהיימר אינה מופיעה בבת אחת. לדבריו, מדובר במחלה המתאפיינת בהתדרדרות ממושכת, ולכן גרסת הבן היורש, שלפיה אביו לקה במחלה רק לאחר מעמד החתימה על הצוואה – חודשים ספורים לפני שאובחן כסובל מאלצהיימר מתקדם – אינה סבירה.

וכך הכריע בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, כי במועד עריכת הצוואה לא היה המנוח כשיר דיו להבין את משמעות מעשיו.

בית המשפט הורה על ביטול הצוואה, והחזרת חלוקת העיזבון למסלול של ירושה על פי דין, לפיה על הרכוש להתחלק בין היורשים לפי סדר הירושה הקבוע בחוק.

לדברי עו”ד אבי גפן, שייצג את המערערים, קביעת בית המשפט בסוגיה זו היא תקדימית. למעשה חיזק בית המשפט את עיקרון ההשתק, לא רק בפני בית המשפט, אלא גם בפני יתר רשויות המדינה, וקבע שלא ייתכן כי יורש יציג בפני רשות אחת תמונה שלפיה אביו דמנטי ואינו מזהה את סביבתו ולכן זכאי לגמלה, בעוד שבפני רשות אחרת תוצג על ידו תמונה הפוכה לחלוטין, שלפיה אביו כשיר מנטלית לחתום על צוואה מורכבת.