רשות הטבע והגנים המומה, כואבת ושבורת לב עם קבלת ההודעה על הירצחו של אוהד יהלומי ז״ל, עובד רשות הטבע והגנים, בעודו מוחזק בשבי החמאס. אוהד, שניהל בשנים האחרונות את מרחב הדרום בסיירת הירוקה של הרשות, היה דמות מופת עבורנו. אדם שהקדיש את מרצו וניסיונו למען שמירת הטבע בישראל והשפיע רבות על שמירת הסביבה והנוף.
משפחת עובדי רשות הטבע והגנים משתתפת בצערה של משפחת יהלומי הקרובה והמורחבת, ומבטיחה לעמוד לצידם בשעתם הקשה.
אוהד החל את דרכו ברשות הטבע והגנים במחוז דרום כפקח אזור מדבר יהודה בין השנים 2006 ועד 2013, ולאחר מכן מילא תפקידים נוספים עד שהצטרף לסיירת הירוקה כמנהל מרחב דרום בשנת 2019. עבודתו המסורה והגישה היוצאת דופן לאנשים וקהילות הפכו אותו לאהוב בקרב צוות הרשות ובקהילה הרחבה.
רשות הטבע הגנים מבטיחה כי מורשתו של אוהד תמשיך להדהד עוד שנים רבות קדימה, ומבטיחה להתמיד במאבק לשמירה על השטחים הפתוחים וערכי הטבע ואדם, שאוהד כל כך אהב. משפחת יהלומי הינה חלק מרשות הטבע והגנים והרשות תמשיך ללוות, לתמוך ולסייע למשפחה.
משפחת יהלומי מניר עוז חוותה טרגדיה גדולה, אך גם נס גלוי. ביום שבת הסתתרו בני המשפחה בממ"ד, אך כשהמחבלים פרצו לביתם, אוהד יצא להגן עליהם עם אקדחו ונפצע בקרב יריות. בת שבע ושלושת ילדיהם נחטפו לעזה, אך בדרך נתקלו בטנקים ישראלים והמחבלים נאלצו לשחרר את חלקם. איתן בן ה-12 ואוהד נחטפו לרצועת עזה, בעוד שבת שבע ובנותיה נאלצו למסע רגלי הביתה.
בת שבע תיארה את הרגעים הקשים: "שמענו קולות בערבית, הבנו שיש מחבלים, אבל לא תפסנו את הכמות. שמענו 'איטבח אל יהוד', הרחנו שריפות והבנו שהמצב שונה מהרגיל".
כשניסו לשמור על שקט בממ"ד, המחבלים הצליחו לפרוץ והכניסו אותם לשבי. "כשיצאנו ראינו את אוהד פצוע ומדמם, הוא אמר לנו שהוא אוהב אותנו ושניסע איתם. ניסיתי להשאיר את התינוקת אבל הם לקחו אותה גם כן".
לממ"ד נכנסו ארבעה מחבלים חמושים. הם התחילו לדבר איתנו בערבית, כשמדי פעם אמרו 'בואו, בואו'. הבנו מיד שהם לוקחים אותנו איתם. ניסיתי להרוויח זמן, הייתי בטוחה שהצבא בקיבוץ. ניסיתי לדבר איתם, לשאול לאן, אמרתי לילדים לצעוק כדי שירוויחו זמן ואולי ישמעו אותנו ויבואו לעזור. בדיעבד, הצבא לא היה קרוב בכלל. אחד המחבלים כיוון אליי את הנשק ואמר: 'אני אירה' ולא השאיר לנו הרבה ברירה. נאלצנו לצאת מהממ"ד".
"כשיצאנו ראינו את אוהד בכניסה לממ"ד, מדמם, פצוע. הקירות מאחוריו היו מרוחים בדם. הוא אמר לנו שהוא אוהב אותנו ושניסע איתם, שהם לוקחים אותנו לעזה. ניסיתי להניח עליו את התינוקת בתקווה שאולי ישאירו אותה, אבל הם לא הסכימו. אחד המחבלים הרים אותה והוציא אותה החוצה. הם דחפו אותי, את בתי בת ה-10 ואת איתן החוצה אל מחוץ לבית. ראיתי שהבית הרוס, אני חושבת שהם זרקו רימון כדי לפרוץ את הדלת".
"אחד המחבלים ביקש את מפתחות האוטו שלי כי רצה שניסע איתו לעזה. הראיתי לו שכל הרכבים שמול הבית, ביניהם הרכב שלי, שרופים. הם הביאו שני אופנועים. על האופנוע הקדמי העלו את איתן. עלה עליו גם המחבל עם התינוקת ביד ועובד זר שגר לא מרחוק מאיתנו, אזוק באזיקון ופצוע. על האופנוע האחורי העלו אותי ואת הבת שלי יעל, ביחד עם עוד שני מחבלים. עוד לפני שהתחלנו לנסוע התינוקת בכתה והעבירו אותה לידיים שלי, כך שאיתן נשאר על האופנוע הקדמי לבד".
"התחלנו בנסיעה דרך הקיבוץ לכיוון עזה. המראות היו מאוד קשים. הקיבוץ חרב, עלה באש. מה שהיה הרבה יותר מפחיד ונדהמתי ממנו, הייתה כמות המחבלים שהסתובבה בקיבוץ. זה היה מחזה לא ייאמן. כשיצאנו מהקיבוץ השער היה פתוח לרווחה. יצאו ממנו עשרות, אם לא מאות, מחבלים. הם היו עמוסים בשלל שבזזו, החזיקו רכוש ושלל בידיים. היו ביניהם גם ילדים. יצאה שיירה ענקית של מחבלים חזרה לכיוון עזה. בדיעבד, אני יודעת שהיו גם הרבה חטופים. חשבתי שאנחנו היחידים. תמרנו עם האופנועים בין השיירה הזאת, כשבערך 300 מטרים לפני עזה הגיחו שני טנקים והחלו לנסוע במהירות בשדות. המחבלים נפוצו לכל עבר והתחילו לברוח. האופנוע שלנו נפל ומהנקודה הזאת לא ראיתי יותר את איתן. האופנוע שלו התקדם".
