באוניברסיטאות הגדולות בטהרן לא מחכים יותר לנאומים של חמינאי, אלא לקולות המטוסים של בעלות הברית. עם סיום ימי האבל על הרוגי המאבק, יצאו אלפי צעירים לרחובות כשהם נושאים עימם תחושת שליחות ואכזבה מהעבר. “הם הרגישו לבד בסבב הקודם”, מסבירה סוגנד פאחרי מהמרכז הירושלמי. “היה להם קשה, במיוחד כמי שהיו העם היחיד שעמד לצד הישראלים בגלוי לאחר אירועי ה-7 באוקטובר”.
התחושה בקרב פעילי המחאה היא שהמהפכה כבר התרחשה בתודעה – המשטר איבד את הלגיטימציה שלו לחלוטין. כעת, הם מחכים לרגע שבו המציאות הגיאופוליטית תשתנה, ותאפשר להם להפיל את חומות המשטר ללא חשש מטבח המוני נוסף של הבסיג’.
יש כאן הבנה עמוקה של הסטודנטים שהכוח הפנימי שלהם מוגבל מול מכונת הירייה של המשטר. לכן, הם תולים את תקוותם ב”עזרה שבדרך”. עבורם, תקיפה אמריקאית או ישראלית על מתקני המשטר אינה נתפסת כפגיעה בריבונות, אלא כפעולת שחרור שתעניק להם את חלון ההזדמנויות הדרוש להפלת הדיקטטורה. האמונה הזו היא מה שמניע אותם לחזור לרחובות למרות המחיר הכבד ששילמו חבריהם.
